נבו שעיניו כוכבים וליבו מתוק כמו פרח, ואחינועם שלב זהב לה, לא יכלו לבקש לעצמם הורים טובים יותר מנעה וחנוך שמילאו את הבית באהבה טובה ורגישה, והמון שמחה. גם כוונת הלב בטיול לגיאורגיה הייתה היחד המשפחתי וקרבת הלבבות

שושה גרינפלד

שלושים יום מאז שאחינועם ונבו אהובי ליבנו יצאו להמשיך במסעם, מהעולם שלנו אל החדר השני. (1)

אני מאמינה שנשמה, לפני שהיא נכנסת לגוף, מקבלת על עצמה ׳חוזה׳ (שהוא בר שינוי, תמיד יש בחירה חופשית). אחינועם ונבו התנדבו לבוא לכאן לזמן קצר, בשביל שיעורים ולמידה שאלוקים מגלה מה הם לכל מי ששואל ומוכן להקשיב.

כאב עמוק, צער, רגשות אשם, הם דבר טבעי שעולה אצל כל אחד, ובטח אצל הורים שמרגישים שהיו צריכים לשמור על ילדיהם. אבל כשאני פוגשת באחד מהם אני משתדלת ״לתקן את הסיפור״, ולהבין שזה לא יותר מ׳יצר רע׳ שמנסה לשופף את רוחנו.

נבו שעיניו כוכבים וליבו מתוק כמו פרח, ואחינועם שלב זהב לה, וידעה לתת לכל מי שפגשה את המקום להיות הוא והרגשה טובה עם עצמו, בחרו לבוא לעולם שלנו לתקופת זמן מסוימת, והמשיכו במסעם. הם לא יכלו לבקש לעצמם הורים טובים יותר מנעה וחנוך שמילאו את הבית באהבה טובה ורגישה, והמון שמחה. גם כוונת הלב בטיול לגיאורגיה הייתה היחד המשפחתי וקרבת הלבבות. וכוונת הלב היא ורק היא הקובעת.

יש בליבנו אהבה גדולה לנעה, שעדין מאושפזת עם פגיעת גב לא פשוטה, ויחד עם זאת סומכים עליה שהיא עושה את הבחירות הטובות והנכונות לה, ותתרפא בקצב שנכון ומתאים לה. ומחזיקים אצבעות לה ולליבה היפה והטוב המלא וגדוש אכפתיות ואהבה.

המושג ריפוי... מי אנחנו שנדע בכלל מהו. לכאורה אדם בריא זה אדם שכל האיברים שלו במקום. אבל נפשו ונשמתו יכולים להיות כל כך כבולים, נעדרי שמחה וחופש להיות מי שהוא.

אני מאמינה שעוד יתגלה שגם הטרגדיה האיומה הזו היא מתנה שאלוקים נתן לכולנו על מנת להגיע למקום טוב יותר. יש את המוסכמות של העולם, אבל יש את העולם הפנימי ואת האמת הפנימית. וסוף הטוב לבוא.

דברים שאמר אחי חנוך בלוויה:

איך מסבירים לשני ילדים ששוכבים כבר כמה ימים ומסתכלים עלי בעיניים הגדולות שלהם: מתי אחינועם ונבו יבואו?
איך אני מסביר את זה לעצמי?
מי ילמד אותי מה זה לגדל בת?
וכשהיא נעלבת אז אי אפשר סתם ללטף לה את הראש, צריך לבוא ולהסביר,
זה לא שאחרי דקה זה יעבור, אם ההסבר לא ימצא חן בעיניה היא תמשיך לעשות איתי ברוגז.
בלי הסבר מנומק זה לא מתקבל.
היא צריכה לדעת שאני באמת מתחרט ורק אז העיניים שלה מציצות אלי מתחת לידיים.
מי ילמד אותי שתשעה קבין של דיבור זה לא סתם אימרה.
אלא כשיש משהו שאת רוצה לספר את יכולה לדבר ולדבר ללא הפסקה.
על מי אני אסתכל ואתפלא, ואולי לא, מאיפה המרץ הזה לרוץ מפה לשם, מהכדורגל לאומנות להתעמלות קרקע לציור, ואז לחזור הביתה ולהיות חייבת לספר לי מיד על כל מה שעשית.

איך למרות כל הניסיונות שלי, שלנו, שגדלת בין ארבעה בנים לא עזר כלום, ויום אחד החלטת שאת בת.
הולכים לטיול אופניים, כולם על אופניים אבל את עשרה קילומטר ברגל. אבל עם חיוך. אבל כדורגל זה חוג של בנות, אז אפשר.
מי יגרום לאמא לפתוח עיניים מתפלאות ולשאול איך יכול להיות שאבא משחק קלפים, 14 שנה היא מנסה וזה לא עובד, אבל את ביקשת פעם אחת ולא יכולתי להגיד לך לא.

נבו, מי ידפוק לי על המצח בשעה שש בבוקר? ויודיע לי שהוא רעב מתחת לרעמה פרועה וזוג עיניים מחייכות, ועד שאני מתעורר וגורר את עצמי למטבח אתה כבר יושב שם ומחכה.
אני נותן לך לאכול והולך להתארגן קצת, וכשחוזר אתה כבר שוב ישן במיטה.
מי יעזור לי לפתור את בעיית 'מי יתקלח ראשון'. למרות התור המדויק שנועה תלתה על המקרר, תמיד נוצרת בעיה כל יום, ופתאום אתה מופיע עם החיוך הזה ואומר, אני בסדר, אני רוצה ראשון, אני אוותר, ואז אני נכנס למקלחת ואין נבו, אתה מתחבא בתוך הווילון ומבהיל אותי.
מי ילך לשבת במושב האחורי ועוד בחיוך בלי להרגיש שהוא מוותר על משהו, כי הוא יודע ששלושת הגדולים לא רוצים לשבת שם.
על מי אני אסתכל ואלמד מה זו סבלנות איך אפשר לשבת מול פאזל ולא לזוז עד שגומרים אותו.
לפני שבועיים הגננת שאלה מה זה דרדר, ואתה ענית קוץ.
הגננת סיפרה את זה לאמא, וכשאמא לקחה אותך הביתה היא שאלה אותך איך ידעת? אז הסתכלת עליה בתימהון כאילו מה הבעיה? ה' אמר לאדם שהאדמה תצמיח לו קוץ ודרדר אז ברור שזה אותו הדבר.
מי יתמקח איתי לפני שהולכים לישון על כמה שירים נשיר.
מי יתכרבל לי בתוך הידיים כמו חתול קטן ומפעם לפעם יציץ בי בחיוך שאי אפשר לעמוד בפניו ובצחוק המתגלגל זה.
אני רוצה לסיים בסיפור וסליחה.

הסיפור היחיד בערך מהנסיעה הזו שעוד לא היה לי האומץ לספר עד עכשיו, למרות כל הדברת הבלתי פוסקת של הימים האחרונים, זה מה שאולי הניע אותי לדבר פה היום.
נכנסנו לחלק האחרון של הנסיעה. הכביש נגמר, עזבנו מאחורינו את כל הכפרים, הבית האחרון נעלם באופק ואת האספלט החליף שביל עפר לבן. הקירות של הקניון מתחילים לסגור עלינו ומצד ימין שומעים את הנחל זורם, מצד שמאל יש יער, השביל עדיין רחב ודי נח. לאט לאט אנחנו מתקדמים בתוך הקניון והקירות מתחילים לסגור עוד ועוד. את השביל הלבן מחליף שביל כהה עם האבנים המשובצות בו, הג'יפ מתחיל לקפוץ ואני מוריד מהירות. האור מתחיל להיעלם לאט ואנחנו מתחלים להתלבט מה לעשות, האם מתקדמים או חוזרים.
השביל הולך ונהיה צר והקירות סוגרים וסוגרים.
באיזשהו שלב החלק האחורי של האוטו מתחיל להביע את דעתו.
אחינועם בקול רועד: "אמא ואבא בואו נחזור", ושלושת הבנים מסביבך בצחוק גדול: "ממשיכים, ממשיכים".
אנחנו עדיין מתקדמים, הדרך הולכת ונעשית תלולה עם סיבובים, החושך נעשה יותר ויותר שחור, ולקול הרועד שלך מצטרף גם נבו ואולי גם כל השאר.
כשהחלטנו כבר להסתובב, לנקודה שבה אפשר להסתובב לא הגענו.
סליחה שלא ידעתי לשמור עליכם,
סליחה.

(1) הערה: כמו שכותב סן אגוסטין דה היפונה (354 -430) (San Agustín de Hipona) ׳המוות אינו סוף׳: ״המוות הוא כלום, רק עברתי לחדר השני. אני הנני אני, אתם הנכם אתם. נמשיך להיות אותו הדבר זה עבור זה. קראו לי באותו השם בו קראתם לי תמיד, דברו עליי כפי שעשיתם תמיד. אל תשנו את גוון קולכם, אל תעטו ארשת רצינית ועצובה. המשיכו לצחוק ממה שהצחיק את כולנו, התפללו, חייכו, חשבו עליי. החיים הם מה שהיו תמיד, החוט לא נקרע. כי מדוע שאהיה מחוץ למחשבתכם? רק כי אני מעבר למה שעיניכם רואות? הנני ממתין לכם, אני לא רחוק, רק מעבר לשביל״.

[pic_1678]

[pic_1679]