בחירת מיקום, קונספט, רשימת מוזמנים, תוכן, אוכל וסוכריות. המון סוכריות. ככה מתכוננים בבית משפחת לקס לקראת בר המצווה הקרבה. אירוע קטן וצנוע, ברור

צופיה לקס

אני לא יודעת איך זה קרה, אבל ככה סתם ביום חורפי נהדר התברר לי שהילד החמישי שלי אוטוטו בן 13.

כן, זה כמו החורף, פתאום הוא בא. בלי הכנות, בלי הקדמות, פשוט נוכח במלוא עוזו.

ומכיוון שאני אישה פשוטה בסך הכל ואין לי הרבה דרישות מהחיים, הודעתי לבעלי שאנחנו הולכים על אירוע צנוע.

להחליט ולבצע

בחלוקת התפקידים בין הגבר לאישה במדינת ישראל ישנו תפקיד אחד לאישה - להחליט. ולגבר - לבצע.

כלומר, יכול להיות גם אחרת אבל אז יאלץ הגבר לשלם מחיר כבד על חוסר שביעות רצונה של אשתו. על כן רוב הגברים דוגלים בשיטה הפשוטה והבראשיתית האומרת "כל אשר תאמר אליך, שמע בקולה". ככה גם אין את מי להאשים.

בכל מקרה, הודעתי לבעלי כי אנחנו הולכים על קונספט שהוכיח את עצמו בעבר - "שבת בר מצווה", משהו סולידי, שורשי, עמוק וערכי. לא, לא אירוע.

אירוע דורש התייפייפות, רשימת אורחים שלא נגמרת, ערב שרובו אוכל, חציו ריקודי גברים בקצב של צעד לשעה ומיליון מתבגרים שאין להם סבלנות של דקה לשמוע את הדרשה או את המכתב סוחט הדמעות שכתבה אם החתן, הלא היא כלת השמחה בכבודה ובעצמה.

בעלי היקר זרם עם ההחלטה ללכת על משהו קטן. מאד קטן.

"מווושלם!" אני אומרת. כבר יש לי רשימה מסודרת רק של המשפחה המצומצמת, חמישה זוגות חברים מאוד טובים שקיבצנו עם השנים וזהו. ממש זהו. רק 150 מוזמנים.

ההפקה הגדולה

טוב, אז אחרי שקבענו מיקום, קונספט ורשימת מוזמנים, הגיע הרגע לגשת לתוכן.

הרי אין מצב שאני, צופיה לקס, אביא את כל האחים, אחיינים, דודים וקבוצת בנות הדודות הקרובות לסתם שבת. הרי לא באנו לנוח ולאכול, באנו להעצים את החתן ולתת לו כלים לדרך ההתבגרות הממשמשת ובאה.

אז ישבנו עם החתן והחלטנו על נושא, העלנו רשימת משימות שלא נגמרת, גימיקים נחמדים שלא עולים כסף - כי הוצאות הרי לא חסר, ויצאנו לדרך.

גורם הזמן

ככל שמועד בר המצווה מתקדם, מד לחץ ההספקים עולה. הראשון שמרגיש בכך הוא כמובן החתן דנן. "נו... קראת את הפרשה היום?", "נו, התקדמת?", "אם לא תהיה עקבי לא תגיע אל היעד".

לפעמים אני תוהה לעצמי על מה כל ההפקה והמהומה כאשר בסך הכל מדובר על עליה לתורה וקבלת עול מצוות. האם לא ניתן לעשות חתיכת קידוש בבית הכנסת, לקנות 17 קילוגרמים של סוכריות טופי ולגמור סיפור? איפה הרעיון המקורי ואיפה ההפקה שאני מתכננת? (ולא, בעלי היקר, אנחנו לא נלך על הפורמט הזה...).

במשפחות בהן יש ילדים גדולים מתבצעת חלוקת תפקידים בכפייה, כי על כולם לקחת חלק בהפקת השבת. האחת מעצבת הזמנות, השנייה אחראית על עיטוף הסוכריות, השלישי מכין שירון והרביעי לומד אנעים זמירות. הקטנות ישירו שיר, ואנחנו, אנחנו ננסה לזכור מי אחראי על מה.

והנה כבר חודש וחצי לפני המעמד המרגש, ומידי פעם אני בודקת שכולם צועדים אחריי, כי אין מצב שאני יוצאת לקרב הזה לבד.

הסוכריות הנכונות

"תקני הרבה סוכריות", אומרת לי אמא שלי, שיודעת על מה היא מדברת.

ב"ה שסידר לנו עוד אירוע משמח באותה השבת ואחד האחיינים יעלה לתורה לכבוד שבת חתן (אופרוף, בלשון אשכנז), כך שצריך להכפיל את כמות הסוכריות ולתרגל את ה"זרירות" לכבודו.

"שלא יהיו קשות", מתחנן חתן בר המצווה, ולי דווקא מתחשק לקנות מהסוג הזה שנזרק בדיוק לאן שאני מכוונת. לא יודעת למה אבל אני לא מתחברת לסוכריות טופי האלה מלאות הסוכר שנדבקות לכל מקום, בעיקר לכיסים הפנימיים של המכנסיים אחרי הכביסה. לאחרונה הגדילו היצרנים לעשות והמציאו סוכריות "גומי יין" בעטיפה, ככה מתעופפות להן הסוכריות בשלל טעמים הנימוחות עד אין קץ ובנחיתה רכה מגיעות אל ידי הילדים.

אני לא מצליחה להבין את ההנאה שבדבר, הרי הפעולה היחידה שאנחנו הנשים מופקדות עליה בבית הכנסת היא הסוכריות.

עשרות נשים מעמיסות בכפות ידיהן אלפי סוכריות ורק מחכות לרגע הישמע ה"גונג", אז הן הופכות לצלפיות לוחמות בקומנדו הנשי ומתקיפות כל אוחז בטלית ובכל כיפה.

יש מעט בתי כנסת (בעיקר בתי כנסת פיראטים של שבתות בר מצווה) בהם הגברים מעזים להשיב מלחמה שערה ולהפציץ את עזרת הנשים בסוכריות. במלחמות כאלה אגב, הנשים תמיד מנצחות. למה? כי יש להן שלל תחמושת בלתי נדלה, זה למה.

רגע האמת

אני יודעת, סמוכה ובטוחה שבני היקר יעלה לתורה ויקרא את הפרשה בשמחה וביראה.

אני בטוחה שכמו שהוא לוקח ברצינות את כל התהליך בשבועות האלה, כך יקבל עליו עול מצוות.

ולך בני היקר, אני רוצה לאחל שתצמח להיות גבר שבגברים, כזה שאפשר להישען עליו, שיודע להוביל את מעשיו למקומות טובים למען הבית שייבנה בעז"ה (בלי לחץ, יש לך חמש שנים) ולמען עם ישראל. שתהיה תמיד שמח במה שיש, ובעיקר שמח בנו, ההורים.

בשמחות לכולם.