השריפה בנווה צוף שינתה לבלי הכר את נוף ילדותנו והציפה בעוז את הזיכרונות מאז. רק תובנה אחת מנחמת - את אש האהבה למקום שהיה הבית, לקהילה שהייתה תמיד אתנו, אי אפשר לכבות

מוצאי שבת, כולי מדושנת עונג משבת מפנקת אצל בת דודתי בפתח תקווה, ובהתארגנות זריזה לרכב, טלפון טורדני מבשר רעות מפריע לי בקיפול המצעים. על הקו גיסתי. אני עונה מתוך הבנה בלתי מודעת לכך שמשהו רע קרה, ושומעת - "צופיה, הלך הבית, הלך הבית. כנסי מהר לחדשות".

החיפוש אחר מחשב היה היסטרי, המראות קשים ביותר, בית הוריי בנווה צוף נשרף כליל, ואתו הבית של שכנינו האהובים, משפחות דולב, פייראייזן, שדמי, דילאון, בן-נון, נחומזון, פורת וקופרמן (לשעבר), ובהמשך הסתבר שגם בתיהם של חברינו האהובים הגרים בשכונות אחרות - סגל, ארנון, רוזנבלו, זרביב, מריק ועוד.

מאותו רגע צפו ועלו, מבלי שהתבקשו לכך, זיכרונות ילדות מתוקים. אם איני טועה, כבר סיפרתי לכם קצת בעבר, ובכל זאת אבקש לספר שוב.

לילה בחצר

סוף כיתה ג', לילות קיץ חמים. עידית ואני החלטנו לעשות לנו לילה לבן בחצר. אבא, שהיה ידוע כאוהב הרפתקאות, התגייס מיד לעזרה, הוציא החוצה שמשיה, הידק לצדדיה בד בעזרת אטבים, והניח בפנים שני כסאות נוח ושולחן קטן עם פירות. כך היה לנו מעין איגלו קטן בחצר. בסביבות השעה 1:00 לפנות בוקר עידית שמעה רעשים של צרצר, ובבהלה חזרנו הביתה, שם חיכה לנו אבא, ער ומחייך - "ידעתי שתרצו לחזור באיזה שלב, אז חיכיתי לכם".

שניצל לכל דורש

לאבא הייתה מומחיות נהדרת, חוץ מעשיית פרצופים מצחיקים - גיוסה של אמא לפרויקטים שלו. אמא הייתה אלופת העוגות המושחתות ואבא היה מלך השניצלים, ומתוך כך דלת הבית שלנו בנווה צוף מעולם לא נסגרה. תמיד הייתה בבית איזו חגיגה - אורחים מזדמנים, שכנים שאבא הזמין בלי לעדכן את אמא, כי ברור שהבית תמיד פתוח. ובבית תמיד תמיד, שניצלים טריים לחטיפה ישירה מהמחבת, רותחים ומהבילים. עד היום זוכרת שהטקס כלל נשיפות רמות להתמודדות עם החום.

השכנים

לגדול בשכונה שלנו, פירושו של דבר היה להיות תמיד ביחד. בשלג הכנת בובת שלג גדולה ומלחמות בחצר שלנו. בימי הקיץ משחק כדורסל במרפסת, כשאבא מעמיס מלאי פיצוחים ואוכל את גרעיני האבטיח ישירות מקערת האבטיח. ערבי "על האש" ושבירה של דלת המרפסת השקופה כי "מי חשב שיש שם דלת". כל סיפור צבר תוספות פיקנטיות שסופרו בוורסיות שונות לאורך השנים. כל אלה הפכו אותנו להיות מה שאנחנו, ילדי נווה צוף.

בשנים האחרונות עברה השכונה שלנו שינויים רבים. בית פורת נמכר למשפחה צעירה וכך גם בית קופרמן, אך השמות, השמות לעולם נשארו כשמות המשפחה המקוריים. אבא נהרג, דני דולב נפטר, צלילה הלכה לבית עולמה ומשה ליבוביץ' נדם באחת באירוע לב, והבתים הפכו יקרים יותר לליבנו כי הם שימרו את זיכרון הורינו האהובים. והלב, הלב תמיד נשאר בנווה צוף.

אחרי השריפה

את הביקור הראשון אחרי השריפה עשיתי עם בתי הבכורה. לא רציתי אף אחד נוסף, רציתי לחיות את הכאב, בלי לנתח את המצב ולחפש בו פינה של אופטימיות נוסח "העיקר שכולם בחיים". התקרבתי אל הבית והרגשתי חורבן מה הוא. אפר, רק אפר ואפר היה בו, ודבר לא נשאר. לא המטבח שוקק החיים, לא חדר הארונות שהיינו מסתתרים בו, לא האריחים הארמנים שאמא עיצבה, ובוודאי לא הדשא הסינתטי במרפסת.

אפילו הנוף לא היה אותו נוף. בתי השכנים אינם, לא ניתן לזהות מה היה לפני כן, רק ערימות של גחלים נותרו מהבתים היפים שגדלנו בהם.

לאט לאט התקבצו הילדים האבודים, שי ויטבת, צביקה ואבי, מיקי ושאול, עפרה וברוך, לימור וחנן, עטרה וציפי, כולם באו בזה אחר זה, מנסים לתמלל את מה שהעיניים רואות. שברי זיכרונות ילדות עולים בסערה השמימה יחד עם ענני העשן שהתגלו פתאום מבין הגחלים שהתעוררו לחיים.

ואז, ברגע אחד, הגיעו הגיבורים, אלו שבתיהם נהרסו, אלו שתמונותיהם נמסו בתופת, איציק וניצה שנחלצו מהאש, יוסי ואביגיל האיתנים שמשמשים זרקור לכולנו, יהודית שראתה רק את הטוב מכל הסיפור, משה שמצא מילת צחוק ועוקץ בין החורבות, מירה שיופיה ועצמתה רק גדלו מהאבדן, אלי וברוריה שרק סיימו לשפץ את ביתם, ואמא שלי, גיבורת החיל, שידעה ימים יפים וכואבים בבית הזה, ששמרה אותו קרוב ללב כי אין מצב להיפרד מהבית.

אלו, הוותיקים, חוד החנית של נווה צוף.

והם כולם מתעטפים באהבה חסרת הפשרות של תושבי נווה צוף מלאי החוסן, של ליאת ואייזיק ואופיר ושו, של לילך ורעות, של שירה ונעם, של יהודית ואלי, של ויקטור ורחלי, של ריקי ורפי, של נתנאל ויעל, של אריאלה וחנניה, של תחיה וסילבנה, של לאל וערן, של הבנים הממשיכים שממלאים כל חלקה טובה בנווה צוף, ועוד תושבים שכבר איני מכירה. כל אלה אוחזים את ההורים בחיבוק גדול ונותנים מכוחם ומנהלים מערך שלא היה מבייש אף חמ"ל מקצועי ומנוסה.

עובדי המועצה פועלים ועמלים, לא נחים, מתרוצצים ונענים לכל קריאה ודרישה מצד המתנדבים, וראש המועצה ואנשי הביטחון ונציגי ההנהגה ואנשי מקצוע, כולם עומדים בהשתאות אל מול החוסן הזה.

כבר בביקור החוזר, שבוע אחרי השריפה, ניתן היה לראות שכונה חדשה מלאה בקרוואנים, ובה כביש מפולס וערוגות פרחים המבצבצות בצדי השבילים, וגם דגל ישראל גדול ושלטים חדשים עם שמות המשפחות, ומטריה וצעיף עליהם מודפס "עוטפים אתכם באהבה" ו"נווה צוף זה הבית שלי".

כל פרט בהתכנסות הזאת של נווה צוף מעלה בי זיכרונות מהימים שאבא הלך, הדאגה שלא נגמרה עד היום והנתינה, והאש... אש האהבה, אש שאי אפשר לכבות או להרוס, כי נווה צוף זה בית, קהילת נווה צוף זו משפחה, נווה צוף היא פנינה בכתר הרים, היא יהלום.

בימים אלה אני מתמלאת געגועים ליישוב שהיה ותמיד יהיה לנו בית.

מתוך החיבוק אני מוצאת את המילים – תודה, תודה לך ה' שאיש לא נשרף. תודה שזכיתי להיות חלק מנווה צוף.