יזכור

מהישוב עפרה

ביום י"ח באב תשס"ו 12.8.2006 נפל סמ"ר עמי משולמי.

בן 20 בנופלו.

הותיר אחריו אשה, בת, הורים אחים ואחיות.

סמל ראשון עמי (עמשא) משולמי ז"ל נפל ב 12/08/2006 שבת י"ח אב תשס"ו בן 20 מעופרה. "אשתו יונת בהריון ומצפה ללידת ילדם הראשון", סיפר אביו יהושע בכאב רב.
 

עמי והוריו יהושע ורחל התפנו מנצרים ועברו להתגורר ביישוב יבול בנגב יחד עם קבוצת תושבים מנצרים. הוא הותיר 16 אחים (הוא היה הבן ה-12 במשפחה מבין שמונה בנים ותשע בנות).
 

משפחת משולמי היתה מוכרת בגוש קטיף. אחד האחים הוא טייס קרב, "זו משפחה שורשית ואוהבת הארץ וכך היה גם עמי", סיפרו בני משפחתו בכאב. האב יהושע המשיך לעסוק במשק והאם רחל ניהלה את בית הספר לילדי נצרים המפונים במושב יבול בחבל שלום, מדרום-מזרח לכרם שלום, המשתייך לישובי האיחוד החקלאי. האב יהושע: "עמי אהב את הארץ והיו לו תוכניות להשתתף בישוב הארץ, כשדיברנו איתו על הלחימה כעת ועליו, הוא לא הביע חשש מהאפשרות שייפגע ואמר שהוא מוכן ללחימה הזו שעלתה לו בחייו. הבן שלנו גדל על הערכים הללו שאנחנו הנחלנו לו. ערך ההתיישבות וקדושת הארץ".
 

"פורץ גבולות" (מתוך כתבה שהתפרסמה בעיתון "חדשות בנימין") 
 

זו הייתה אהבה ממבט ראשון. אהבת נעורים. היא הייתה בת 17, הוא בן 18. יונת ועמשא משולמי הכירו במקרה. עמי היה פורץ גבולות. בגיל 17 עזב את התיכון ועבר ללמוד במתכונת אקסטרנית בבית הספר "צור ישראל" בפסגות. 
 

"אני לא חשבתי על חתונה", אומרת יונת (20), אלמנתו של עמי, "אבל אחרי הפעם הראשונה שנפגשנו, היה ברור לי שזה האיש שלי, ושאני רוצה לחיות אתו כל החיים. לעמי היה מכל טוב. הוא הקרין ביטחון עצמי, ידע מה הוא רוצה ולא התבייש להגיד. הוא היה עדין וילדותי, למרות שהייתה בו גם קשיחות והוא היה חולה צבא. עמי רצה להתחתן, ואני שהלכתי שבי אחריו, נעניתי. המשפחות שלנו קצת נבהלו, כי עמי עוד לא עשה צבא, והם חשבו שאנחנו ילדים. אמרנו להם, אבל ברור שאנחנו צריכים להיות יחד, אז בשביל מה לחכות?".
 

"דחינו את החתונה הרבה כדי לא להלחיץ אף אחד, אני סיימתי יב' והתחלתי ללמוד בשובה. לעמי היה חלום ואני הצטרפתי אל החלום. הוא חלם להקים גבעה, הוא חשב על ואדי חרמיה, אבל כשהתברר שהתכנית הזו זה לא אפשרית, חשבנו לעבור לגבעת בני אדם. עמי רצה שיהיה לו משק משלו. הוא עבד המון אצל אחיו ידידיה, רועה הצאן מאיתמר, הוא מאוד אהב את העבודה, זה היה יישוב הארץ מבחינתו".
 

הם נישאו והתגוררו בעפרה. ימים אחדים לאחר החתונה התגייס עמשא לשריון. עמשא היה בנם של אחת המשפחות המוכרות ביותר בגוש קטיף, 17 ילדים היו להוריו, תושבי נצרים.
 

כשעלתה לאוויר תכנית החורבן, עלה הרומן של עמי עם הצבא על שרטון.
 

"הגירוש היה לעמי חוויה נפשית קשה", אומרת יונת. "עמי היה בסדיר, אבל היינו בנצרים כל הזמן לפני הגירוש. יום לפני הגירוש עצרו אותו, כי חשדו בו שהוא חייל מסוכן, וראש הצבא הכתום בנצרים. זה היה קשקוש גמור. חמישה שוטרים לבושים אזרחית קפצו על עמי ושמו אותו בכלא. עמי נפגע את עמקי נשמתו. את יום הגירוש, במקום לעבור עם המשפחה, הוא עבר בין כתלי הכלא".
 

הוריו של עמשא פונו לפני כשנה מההתנחלות נצרים שבגוש קטיף. כעת הם מתגוררים במושב יבול. אחותו, צופיה, סיפרה כי עמשא סירב להשתתף בגירוש גנים וכדים. לפני מספר חודשים הוא סירב להשתתף בפינוי עמונה, ומפקדו פטר אותו מהמשימה. עמשא משולמי נהרג מפגיעת טיל נ"ט בטנק סמוך לסלוקה בלבנון. "היה ידוע שהטנקים שלנו לא עמידים לנשק שלהם, וידענו מזה גם מעמי", סיפר אביו משה.
 

"עמי אהב חיים פשוטים", מספרת אלמנתו יונת, "הוא קרא הרבה, טיילנו המון. עמי הכיר כל מקום אפשרי. אף פעם הוא לא דיבר אתי על המוות, אבל בצבא כל כמה חודשים צריך למלא ביטוח חיים, והוא היה מתבדח סביב זה. דאגתי ופחדתי כשיצא ללבנון. הוא תמיד הרגיע אותי.
 

"הפעם האחרונה שדיברנו הייתה ביום שישי, עמי נהרג בשבת. הוא נשמע שמח מאוד, ובטוח בעצמו. זו הייתה השבת שהכי פחות דאגתי בה. לפני כן דאגתי בלי סוף. כשדיברנו אמרתי שאני כבר לא רגילה להיות שבת בלעדיו, והוא אמר אל תדאגי, שבת הבאה אני כבר אבוא".
 

קצת לפני מלאות שלושים למותו, נולדה לעמי בת. "קראתי לילדה טוהר אביגיל", אומרת יונת, "את השם טוהר בחרנו עמי ואני יחד. אני שמחה בילדה, אבל זה לא מקל. לפעמים מכאיב לי לראות אותה כי אני מדמיינת את עמי מרים אותה, וחושבת איך את כל התהליך היינו אמורים לעבור יחד. הלידה היא תהליך וזו אמורה להיות התפתחות בזוגיות. מה שנותן לי כוח להמשיך הוא האמונה שמישהו מכוון את הדברים, שהם לא קורים סתם ללא סיבה. ושיש מי שמכוון את מה שקורה מלמעלה".