יזכור

מהישוב בית חורון.

נפל ב- א' באב תשס"ו 26.7.2006 במלחמת לבנון השנייה.

בן 21 בנופלו.

הותיר אחריו הורים ושני אחים.

"הוא היה בסך הכל בן 20 וחצי", אמרה  אמו, אורית. "בכל פעם שאני רואה הורים שכולים מדברים בטלוויזיה על הילדים שלהם תמיד כולם מקסימים. כולם נהדרים וטובים. זה באמת נכון".
 

משפחתו של אוהד ראתה אותו בפעם האחרונה כשבועיים לפני מותו, כשיצא לחופשה. "ביום ראשון הוא התקשר והודיע לנו שהוא נכנס ללבנון ושלא יהיה לו פלאפון. אמרו להם לא להכניס אותם", מספרת האם. "כבר אתמול בלילה הרגשתי שמשהו רע קורה".
 

אחרי שסיים  את לימודיו בבית הספר בויאר בירושלים, בחר אוהד במסלול הקרבי.  הוא היה הבן הצעיר בין שלושה, בן למשפחה ממקימות הישוב בית חורון.
 

 "שקט עוז וגבורה" (מתוך כתבה בעיתון "חדשות בנימין"):
 

"חיוך ביישן, שקט, עדינות, אצילות, עיניים מדברות, מקור חכמה, שואף תמיד למעלה למעלה, ללא פשרות, מן המעט שזכינו ולפתע נגדע", כך בשיר שכתבו חבריו לשבט של אוהד בבית חורון. "השילוב הזה שלך, נער כל כך עדין, נעים הליכות, אך עם זאת בשעת פקודה נהגת בעוז. ואולי זה מה שנותר לנו ממך, אוהד, למצוא את החיבור הזה בין ארץ ושמים, בין נועם שקט עוז וגבורה".
 

אחרי שסיים אוהד את לימודיו בבית הספר בויאר בירושלים, בחר במסלול הקרבי. לפני כשנה וארבעה חודשים התגייס. הוא הבן הצעיר בין שלושה, אח לענבל ולחן, בן לישראל ולאורית, משפחה ממקימות היישוב בית חורון.
 

משפחתו של אוהד ראתה אותו בפעם האחרונה כשבועיים לפני התקרית, כשיצא לחופשה. "לא ממש הספקתי לומר לו שלום", אומר חן אחיו, "כל כך רציתי שהכל ייגמר ושהוא יחזור ונוכל לדבר. כשהיינו קטנים רבנו הרבה, כמו שילדים קטנים בדרך כלל רבים, אבל השנים האחרונות היו אחרות, התחלנו להסתדר טוב אחד עם השני. לא נפגשנו הרבה כי לא הייתי הרבה בבית, ועכשיו אני מצטער על דברים שלא הספקתי להגיד לו". חן מספר שאחיו אוהד היה שונה ממנו, הוא היה תמיד מחייך ומספר בדיחות, ולא לקח דברים קשה. בתוקף היותו הבן הצעיר קיבל יחס מפנק מההורים, "הוא תמיד הרשה לאמא שלי לחבק אותו כשחזר מהצבא, ואבא שלי תמיד הכין לו את האוכל שהכי אהב".
 

רונן, חבר ושכן של אוהד, מספר: "התחלנו להיות חברים ביסודי, ואפילו שעבר לגור תקופה באילת שמרנו על קשר. אוהד היה כזה שאם הוא רוצה משהו הוא משיג אותו, ולכן הוא גם הצליח מאוד בלימודים. כששמעתי באותו יום שזה גדוד 51", אומר רונן, "נזכרתי שהוא נמצא שם, אבל ממש לא חשבתי שזה יגיע אליו. כשסיפרו שזה הוא הייתי ממש בהלם".
 

את אחיו של אוהד הבשורה תפסה באילת. "כל אותו יום לא הצלחתי לישון", מספר חן, "מאוד דאגתי, והתקשרתי לאחותי כי לא רציתי לעורר דאגה אצל הוריי. בערב הלכתי שוב לעבודה והרגשתי שמשהו לא בסדר, כי התחילה המולה והמנהל שלי חיפש אותי". חן התקשר הביתה, אך אביו רק אמר לו שקצת כואב לו הראש והכל בסדר. "תמיד מספרים על הקצינים שרואים בדלת ומבינים מה קרה, גם אני, כשקראו לי לחדר של המנהל, הבנתי מה קרה, אך רציתי לקוות שהוא רק פצוע", אומר חן.
 

חבריו ליחידה מספרים כי גם במצבים הכי קשים ניסה לעלות חיוך על פניהם ולרומם את מצב הרוח של החבר'ה. "קשה להבין שאוהד איננו", אמרו חבריו ביישוב. "אוהד היה יפה, צנוע, נעים הליכות, חכם ומוכשר. מאוהבי הארץ והעם, נשמתו תישאר בלבנו לנצח".