יזכור

תושב שילה.

נרצח בפיגוע ירי ב"הגבעה"  שבישוב יצהר.

ביום שלישי י"ג אב תשנ"ח 4/8/98

הותיר הורים, אחים ואחיות.

 

הראל עוז,  נולד בקיבוץ ראש צורים בגוש עציון בתאריך הלידה י"ב באלול תשל"ח 14/9/78.
 

בהיותו בן שנה עברה המשפחה לשילה בה גדל רוב שנותיו.
 

בחשוון תשנ"א (12/91) נפצע קשה בפיגוע סמוך לצומת תפוח.
 

בן 16 עזב את הישיבה התיכונית קרני שומרון ועבר לישיבת "עוד יוסף חי" בשכם, שם מצא ביטוי לנפשו הצמאה לעשייה ציונית. בשל פציעתו הקשה לא גיוס לצבא.
 

בן ½ 18 הקים חווה חקלאית בגבעה בתחומי הישוב יצהר, בנקודת תורפה ביטחונית חשובה.
 

הראל אסף סביבו חבורת נערים שחיפשו גם הם עשייה ציונית רוחנית בארץ ישראל.  בהעדר תמיכה הקימו בעשר אצבעות את החווה כשהם עובדים לפרנסתם, בונים, מפתחים ושומרים בתנאים פיזיים קשים ואיום בטחוני. מנקודת התחלה של לא כלום נבנה בית עץ , דיר עזים, אורווה, גידולי ומטעים.
 

אנשי משק ובטחון בעלי ניסיון השתאו על החריצות, הכשרון והאחריות ועל הכל מסירות הנפש במצב הקשה כל כך בלי עזרה, כפי שראו אצל החבורה ובראשם הראל.
 

בחודשים האחרונים לחייו נרתם לסייע להקמת בתי עץ בגבעות נוספות בשומרון שגם להן לא היה די סיוע. במשך שבועות כמעט לא ישן מרוב עבודה.
 

ביום שלישי י"ג אב תשנ"ח (4/8/98) שמר יחד עם רעהו מן הישיבה שלמה ליבמן הי"ד שהיה בא ללמוד אתו תורה מידי ערב. הם יצאו לסיור סביב הישוב במסגרת העבודה שבה פרנסו את עצמם ונרצחו מן המארב ע"י חולית מחבלים.
 

הראל נטמן באדמת יצהר. על קברי שניהם הוצבו שתי אבני סלע מהרי שומרון, כמו המקור ממנו חוצבו שתי הנפשות הללו
.

יום השלושים היה יום הולדתו ה-20 של הראל עוז הי"ד, שעלה לשמיים טהור ועז. דמות מופת בישוב הגבעות בשומרון. לאחר מותו נבנתה הגבעה ביצהר והתיישבו בה משפחות . על יד הישוב שילה הוקם ע"י אחיו וחבריו בשם "גבעת הראל".
 

על הראל בנן נון הי"ד דברים בשלושים מפי חיים ברנשטיין:בקשו ממני לספר קצת על הראל. אני מקווה שזה ילך. קשה לספר פתאום במילים על חיים שחיים אותם שחיים לידם וגם קשה לי. זה עולם קצת אחר. יצהר ושילה הם ישובים קהילתיים, ולשניהם יש ישיבות , כולנו מתיישבים ובכל זאת, אלה עולמות אחרים קצת . קשה לי לספר את מערכת החיים האחרת הזאת, שכדי להבין את הסיפור של השנים האחרונות של הראל, צריך קצת לטעום אותם, לראות אותם. אני אנסה לספר קצת את נקודת המבט שלי, נקודות של נפגש בינינו , ביני והראל ואולי דרך זה יעלו קצת דברים על הראל.
 

תמונה מקדימה.
 

יום אחד היתה איזו שמועה, אמרו שאח קטן של יגאל מגיע. כולנו מכירים את יגאל, בחור חסון כארזים, חסון כתפיים וקול כזה שיודע מה הוא רוצה מעצמו וכולנו עוד בטוחים שמגיע עוד מישהו כזה. במקרה עברתי בצומת תפוח ואספתי טרמפיסט, בחור צעיר מאוד, הר של תלתלים, כיפה, מכנסי ג'ינס, תרמיל ענק על הגב ובאמצע כל ה"בלגן" הזה, זוג עיניים כחולות. לקחתי אותו ליצהר, ודיברנו קצת בדרך. נסוך, קצת מפוחד היה ורך רך. בעיניים שלי, הכל נשאר בדיוק אותו דבר.
 

אחר כך התמונה הראשונה המשמעותית פה היא בקבר יוסף. אני הייתי אז עצמאי. בתור אברך לשעבר הייתי חוזר שלוש פעמים בשבוע ללמוד בישיבה ויומיים הייתי עובד. הייתי רגיל ללמוד לבדי. יום אחד ניגש אלי הקדוש שלמה ליבמן. כל מי שהיה בקבר יוסף יודע שגם בחייו היה ראוי לתואר הזה. אמר לי "תשמע, נמצא פה האח של יגאל, אני לומד איתו קצת בערב, וצריך מישהו לשבת איתו בבוקר . הוא לא בדיוק מעולם הישיבות צריך להכניס אותו לענינים". אני לא ששתי , ידעתי שאני חי על זמן שאול שם, נמצא רק שלושה ימים וידעתי שצעירים בדרך כלל יש להם קוצים ומטיילים וישלהם עוד עניינים. הוא אמר לי "תשמע חוץ מזה שהוא צריך ואני לומד איתו, אני אומר לך שהוא בחור טוב". התחלנו ללמוד ואמרתי לו מיד בהתחלה , שיש לי שלושה ימים בשבוע להגיע לישיבה ושהוא צריך להגיע שהוא צריך להיות בהם מההתחלה ועד הסוף. "חי או מת", מה שלא יהיה , הוא צריך להיות, והוא היה. גם אל לפעמים החברים הצעירים האחרים היו "מתפרפרים", בשלושה ימים שלי, הוא היה תמיד. התחלנו ללמוד גמרא. התחלתי להכניס אותו לעולם המונחים של הגמרא, וצוות החשיבה של הגמרא , צורת חשיבה מסויימת. מדי פעם הוא היה מאלץ אותי לחשוב גם בצורת המחשבה שלו. יש איזושהי מחשבה פשוטה שמי שכבר רגיל לסגנון של הגמרא. שוכח לשאול את השאלות הפשוטות לפעמים. הייתי נאלץ לפעמים לעצור את הניגון של הלימוד בשביל להתמודד עם שאלות של שכל פשוט. למדנו ובמיוחד בהתחלה לא היה קל לשבת כל היום ובפרט גמרא, אבל הוא החזיק את עצמו. הוא החליט. מהתחלה ועד הסוף זה הקו שאני מכיר , הוא החליט שזה מה שצריך לעשות ועשה אותו.כך זה התחיל פעם ראשונה מול העיניים שלי, "הוא החליט". למדנו מסכת כתובות פרק ראשון שני ושלישי. למדנו את זה בפשטות – גמרא עם רש"י ותוספות וכל סוגיא שהיינו גומרים היינו עושים חזרה שוב על הדף, אחרי החזרה עושים חזרה עם הרי"ף . אחרי כל פרק חוזרים על הפרק עם הר"ן. אם זה לא "ישב טוב" בראש והיינו יודעים לצייר בראש את כל העניין של הסוגיא לא היינו מפסיקים. גם כשהחבר'ה האחרים הלכו ל"חמאם אל מלי" לטיול הראל החליט שללמוד זה הדבר הנעון לעשות וזהו. הוא לא ויתר לעצמו.
 

אני לא זוכר אותו מוותר לעצמו בכל דבר שהחליט שהוא חשוב.פה יש איזו תמונת ביניים. היה יום אחד שהייתי צריך לעבודה כמה בחורים שיעזרו לי. באו אז כמה בחורים לעזור לי. אני עובד בעבודות מסוכנות ונפצעתי וניידת לקחה אותי לטיפול נמרץ. חלק מהדברים אינני זוכר. הייתי מאושפז תקופה לא קצרה והראל שהיה מכר ותיק של בתי חולים ומכר ותיק של ההרגשה אך זה להיות פצוע בבתי חולים נשאר הבייביסיטר שלי... היה נשאר בלילות, היה נשאר בימים, היה הולך לתחנת האחיות לעשות את כל הדברים.
 

יש בינינו שנים רבות של הבדל אבל מאז נקשרנו יותר. עברה תקופה החלמה לא קצרה ואחריה היו ימים שהייתי עובד. הייתי עובד איתו. היו לנו הרבה ימים של דיבורים , שיחה של אנשים שהם עמלים, שעובדים ביער או בעבודה פיזית.
 

לאחר כמה חודשים התחילה תקופת הגבעה החדשה ביצהר. גבעה שהקימו אותה בחורים מלא כלום, הראל ועד מספר בחורים.בראשם עמד יצחק סקלי שהם "כהני תרי ריעין דלא מתפרשי", עד כדי שכשהודיעו לי בהתחלה על הרצח אמרו לי "הרגו את הראל וסקלי" יבלח"א. מי שהתקשר אלי, אמר ככה כי זו היתה שגרת הלשון שהראל וסקלי אלה מילים שהולכות יחד. הראל חילק כך את זמנו, קצת בקבר יוסף קצת איתי וקצת בגבעה , לעזור לסקלי.
 

מדברים הרבה, עוברות הרבה שעות בעבודה שאין איתנו אף אחד כמעט, רק אני והראל. כל הזמן הלכה והתחדדה הנטיה הזאת שלו, לברר מה הדברים העיקריים שבהם צריך להתמקד. יש הרבה דברים שהוא אהב כמו כן בן אדם... כשרונות ונטיות ולפעמים סתם דברים. היה מתקן דברים, אהב ניקיון, סדר אבל בכל הדברים האלו אם היה שומע מישהו יותר מדי מקשקש על אוכל, מקשקש על מכוניות אפילו על הדברים שמאוד מאוד עניינו אותו, כמו כלי עבודה, ברגע שזה היה יותר מדי קשקשת ושוכחים את התכלית , את הדבר העיקרי, הוא היה מתנתק מזה.
 

זה כבר לא היה מדבר אליו. למשל, אם היו מדברים איתו הרבה על מכוניות זה היה נשמע לו ילדותי, לא לעניין.בגבעה עברו כל מיני תקופות, בנו בית ובו גרו שתי משפחות . אחרי זה הצבא הרס את הבית. היתה אז תקופת משבר בגבעה. מי שהרים את כל הפרויקט סקלי היה במשבר והיתה התלבטות אמיתי אם להשאר בגבעה. גרנו אז כמה חודשים באוהלים והיה לחץ מטעם משרד הבטחון וכל מיני גורמים לרדת. היתה התלבטות אם בכלל להמשיך את הגבעה. אולי עדיף לפרוש בשיא שלא יהיו עוד בזיונות .
 

היתה אז ישיבה במזכירות. זימנו את הראל וכמה בחורים שהתעקשו שלא כדאי לסגור את הגבעה. הראל ביקש ממני לבוא . גם בתור חבר וגם בתור אחד שגר תקופה לא קצרה בגבעה.
 

הוא אמר לי שהוא מתכנן להגיד להם שהוא מוכן לבדו לא עם חבורה אומנם הוא ידע שהוא לא יכול לקחת את זה לבד. אבל אם כל אחד מהבחורים יקח חלק מהאחריות גם עלי להתחייב למזכירות אז ביחד ירימו את הגבעה זה חשוב ומה שחשוב עושים.המזכירות הקפידה להראות בצבעים כמה שיותר ריאליסטיים את הקשיים באחזקת הגבעה בחורים אחרים אמרו שזה "גדול" עליהם יצאנו להתייעצות בחוץ אמרתי לו שאני מבין שהוא פורש. אני לא זוכר שהוא אמר לי משהו נכנסנו והיה ברור שהוא מודיע להם שיורדים מזה. פתאום הוא עשה איזו תפנית ואמר להם "טוב אני לוקח את זה לבד". אחרי דקה כבר התחילו לדבר על הפרטים הטכניים כי הראל לא אהב להשאיר את הפרטים הטכניים פתוחים ואני לא הספקתי להבין איפה נוצר פה המהפך. אחרי חמש דרות הכל כבר היה סגור וברור. הראל לוקח את הגבעה ואם מישהו מהבחורים רוצה להצטרף , בתור מסייע , טוב, אם לא, הוא יהיה שם לבד. היה נשמע קצת פרוע. וזאת עוד תמונה , הראל בונה גבעה, בונה גבעה מכלום, אפילו בית לא היה רק סככת פח עלובה.
 

מאז הוא כבר לא עבד איתי. הוא אמר לי תשמע, אני מצטער, הדבר הכי חשוב זה מה שעושים. כמה כיף לי שאנחנו עובדים ביחד אבל זה מה שחשוב. הוא לא היה מגיע אלינו הרבה הביתה אפילו נאלץ לוותר על דברים שהיו חלק מקווי הדמות שלו. למשל, הוא ממש אהב סדר וניקיון.
 

בגבעה לא היית מתקלח. בגבעה היתה גם שיטת "המיטה חמה", אנשים היו שוכבים על המיטה עם מגפיים עם בוץ, גם על המיטה שלו..
 

הראל ירד למחתרת מבחינת הישוב ולקח איתו למחתרת את החסכונות שלו, את כל הכוח שלו. לקח איתו הכל, שם שם הכל וכאילו הבעיר הכל באש. הוא השתמש בכספים שהיו לו בשביל הגבעה. במקום שנעשה איזו גיחה יחד לעבודה הוא היה הולך בלילה לעבוד בפטרול והכל כדי שיהיה כסף להקים את החווה הזו. ביום עבד ובלילה פטרל.
 

קמו שם דברים. קמו מטעים ודיר והגיעו סוסות, כלבים ויותר מאוחר טרקטור. לא לכל הדברים האלו היה מקור כספי מוסדר. זאת אומרת הראל והחברים פתחו את החסכונות שהיו להם והביאו את הכסף, כאילו לא היו להם חיים פרטיים משלהם. הראל רק בקושי עזב את הגבעה כמו שבחורים כל הזמן קיטרו – הראל היה הרס"ר שלהם. בחורים מטבעם לא אוהבים לשטוף כלים ולא תמיד אוהבים ללכת לסקל והראל שהיה אולי צעיר הבחורים זה היה חשוב לו וזהו הוא ננעל על זה. בתפילה כשחושבים על משהו רוחני באות מחשבות זרות. כי כל הזמן אתה בורח אל דברים בעולם הגדול ודווקא כשאתה רוצה יישוב דעת. העבודה היחידה כל פעם להכריח אותך בכל לחזור. לחזור לנקודה המרכזית זה גם הדבר החשוב בחיים. זה היה הדבר שהיה להראל חשוב. להתרחק מבינוניות של חיים זאת אומרת שחיים יהיו איכותיים יהיו מכוונים אל ה', שיהיו מכוונים לדברים חשובים. מבחינתו דברים חשובים היו דברים חשובים של עשיה בשביל ארץ ישראל, בשביל עם ישראל להיות מכוון אל ה'.
 

אנשים הרבה פעמים נמדדים בפורים. הראל איש חזק, אחד שלא מאבד שליטה, לא שותה, למרבה הפלא בפורים הראל שתה והשתכר. פתאום אמרו לי שהראל שיכור ומחפש אותי, דופק את הראש בקיר ובוכה. באתי אליו, הוא התחיל לחבק אותי ולבכות לבכות. הוא בוכה ואומר "אני כל הזמן בדיני שמיים, אין מספיק אהבת ישראל. מה יהיה עם אהבת ישראל שלי". צריך להיות מכוון וממוקד עמוק בעבודת ה' בכדי שבפורים כשאדם שיכור זה הדבר שהכי כואב לו מתוכו, שצריך לאהוב יותר צריך לאהוב יותר.
 

שאלתי פעם את הראל "מה אתה רוצה להיות כשתהיה גדול", שאלה מצחיקה של גדולים, כי גם אני לא גדול. הוא אמר " אני לא יודע, אני מתאר לעצמי שאני אלך כל פעם למקום שיש דברים חשובים. מה שהכי חשוב לה' יתברך זה מה שעושים".
 

החווה קמה לתפארת . אבל יום אחד בשורה נוראה – הרצח של דב דריבן. באותו לילה בניצוחם של הראל וסקלי בנו ביצהר בית כדי להתקומם על שפלות הרוח של ישראל ולתקן את ההרס של הבית הקודם. זה לא רק פרט טעני, זו היתה תגובה רוחנית. זה הרי היה חידוש שהתחדש בעבר שהורסים בתים. כאן קפצתי למים. לא שאלו את תנועת "אמנה" ולא שאלו איש, הראל וסקלי החליטו. הם ניגשו אלי בסוף ההלוויה של דב דריבן, שאלו אותי "אתה יכול לעבור הלילה לבית?" אמרתי "כן יש לכם בית?" כך דיברנו בשולי העיר חברון. הראל וסקלי אמרו "עד הבוקר יהיה בית". גייסו את כולם. הוציאו את כולם. כל הבחורים וחלק מהתושבים עבדו כל הלילה ובבוקר היה בית. בבוקר שתי משפחות כבר שמו את הדברים שלהם בבית. בלילות הבאים המשיכו לעבוד בבית והגבעה הלכה והתחזקה.
 

מכאן התחיל שלב של מסירות הולכת ומתקצנת. יש עוד מקומות דחופים.יש מעון צריך לבנות את החווה של יהושפט תור, ויש עבודה לעשות ברחלים. תוך כדי זה צריך לעשות את הפטרול שמזה הגבעה חיה. הפטרול של הראל וסקלי , זו היתה הכנסה, כדי שתהיה חקלאות ומרעה. היה מרוץ מטורף לעשות את הדברים שבאמת הכי חשובים. מרוץ מרשים ולא יאומן בקצב שלו.
 

ראיתי יום אחד את הראל יושב על כיסא עם איזה כלי עבודה ומנמנם. אולי לא ישן איזה יומיים או שלושה קודם ואי אפשר היה לשכנע אותו לישון כי כל הזמן יש משהו דחוף. קצב המסירות הלך וגבר. לפעמים הוא היה מצטייד באוכל כי לא היה לו זמן לאכול כמה ימים אלא תוך כדי עבודה. עד כדי כך...
 

כי הכל דחוף חוץ ממנו...
 

מצד שני באותם ימים הוא אמר לי כמה פעמים שהמצב נעשה חמור יותר מבחינת הביטחון. כך הוא מרגיש. ביצהר לקחו מרוב התושבים את הנשק ואפילו הפטרול היה בלי נשק. בגבעה אין נשק. שמעתי אותו כמה פעמים צועק על אנשים שממונים על הבטחון "יום אחד תבוא לבקר בגבעה ותמצא את כולנו שחוטים". אני לא חושב שזה הטריד אותו אישית כי הרבה פעמים כשהיינו מדברים על העתיד אמר לי " אתה תראה, לא יהיה פה דו קיום, בסוף יהיה עימות בין יהודים וערבים על ארץ ישראל ואני אמות אבל תהיה גאולה" הוא אמר את זה כמה פעמים. היה לו ברור שהוא יהיה בחוד החנית.
 

בתקופה האחרונה הוא היה ממש זועם על התחושה שמפקירים אנשים שיש פה הפקרות ביטחוניות לא נצרכת, לא צודקת. לשמוע אותו אומר" אתה תמצא אותנו שחוטים בגבעה" זה היה מאוד לא נעים.
 

מה אני יכול להגיד. אני רק יכול לברך אותו ואתכם שהצורך הזה להתחבר לצד האמיתי של החיים לא להסחף עם המהומה שמסביב, גם לא לשקוע בשלווה של שגרת היום יום של הפינה שלי. לחשוב כל הזמן מה ה' יתברך היה רוצה שאני אעשה עכשיו? מה הדבר הכי מרכזי שהיה רוצה שאני אעשה? מה התפקיד שלי עכשיו לעשות? במישור הפרטי שלי וגם במישור הלאומי שאני קשור אליו. יהיה רצון שנזכה לקבל איזו נקודה מהמעשה שלו, שזה יהיה האלול שלנו כל אחד לעמנו והאלול של עם ישראל. בימים אלו של אלול אני יכול רק לבקש שכל אחד ינסה להפנים את זה קצת לתוכו.
 

 

הראל

דמותך הראל – חיבור שמים וארץ

עוזך מן השמים

אוחז רגבי אדמה.

בצעד צעד קידמת המשימה

לבנות ולהפריח

עוד גבעה בחלקת ישראל הקדושה.

למדנו ממך תכליתה של בניה – עצמית ואנושית

שלך ושל חברים

בנית ארץ ישראל - בחבור עם ישראל, ארץ ישראל ותורת ישראל.

בעוז וגבורה קידשת שם שמים.