יזכור

מהישוב נוה צוף.

נרצחה בפיגוע ירי לעבר המכונית בה נסעה, בכביש בין שילה לעפרה.

בתאריך  ט"ו בחשוון תשס"א 13/11/2000

הותירה הורים, בעל וחמישה ילדים, אחים ואחיות.

שרה, בת אסתר-חי'ה ובנימין פישר, נולדה בחיפה בכ' בשבט תשי"ט 29.01.1959. אחותם של טובה, רפי, רחל וצביקה – גדלה והתחנכה בחיפה, למדה בבית הספר "כרמל" ובתיכון "עירוני ו'".
 

לאחר ששירתה בצה"ל, בחיל הנח"ל, פנתה שרה ללימודים אקדמיים. היא סיימה לימודיה בסמינר "גבעת וושינגטון" שליד קיבוץ יבנה, והוסמכה כמורה בכירה במגמת החינוך הגופני.
 

עם סיום לימודיה, שרה התחילה לעבוד בתור מורה לחינוך גופני בבית הספר התיכון הדתי בטירת הכרמל. כעבור כמה שנים, משנישאה ועברה להתגורר בישוב עטרת שבשומרון, עבדה באולפנת "צפירה" כמורה ממלאת מקום. אחר כך עברו לגור בנוה צוף (חלמיש), ושרה עבדה כמורה באולפנת "עפרה" ובבית הספר היסודי "אוהל שילה".
 

שרה נישאה לדוד לישה. בשנים תשמ"ה עד תשנ"ב נולדו חמשת ילדיהם: יוכבד, שולמית, יעקב, משה ורות. גם כאמא במשרה מלאה שרה המשיכה בעבודתה בחינוך, ואף המשיכה בלימודיה. היא למדה בסמינר "ליפשיץ" בירושלים, ובשנה האחרונה לחייה סיימה לימודים לתואר ראשון בחוגים לגיאוגרפיה וליהדות.
 

שרה הייתה אישה נעימת הליכות, צנועה, חייכנית תמידית, מסורה למשפחתה וקשובה תמיד לבעיות הזולת. רוגע ושלווה אפיינו אותה, היא מעולם לא הוציאה מילה רעה מפיה. בילדיה נהגה להחדיר את אותה אהבת-אדם שידעה היא – "ואהבת לרעך כמוך" או "כולנו אחים" היו משפטים השגורים על פיה תדיר. שרה אהבה את הבריות ואת החיים. היא הקפידה בנחישות ובהתמדה, בביתה כמו גם מחוצה לו, שכולם יהיו שמחים תמיד ואוהבים.
 

ביום שני, ט"ו בחשוון תשס"א (13.11.2000), סביב השעה 16:45, הייתה שרה בדרכה הביתה לאחר יום עבודה נוסף באולפנת "מעלה-לבונה", שם נתבקשה לעבוד כממלאת מקום. בקטע הכביש הסמוך לואדי חרמייה (כביש 60 בין עופרה לשילה), עקפה את רכב ההסעה בו נסעה שרה, מכונית ובה מחבלים. המחבלים פתחו באש ירי, ושרה נפגעה בצווארה ובראשה. היא נהרגה במקום.
 

שרה הייתה למורה הראשונה שנהרגה באירועי אינתיפאדת 'אל אקצה', כך מדווחת הסתדרות המורים. יום קודם לאירוע, נפגשה בביתה עם אחיה רפי, המשמש מורה בבית ספר בשילה וסגן מנהל. השניים התכוננו לצאת לירושלים להפגנה נגד פיגועי הירי בשטחי יהודה, שומרון ועזה. שרה הכינה כרזה להפגנה – "דם יהודי אינו הפקר".
 

שרה הייתה בת 41 במותה. הותירה בעל וחמישה ילדים, הורים, שני אחים ושתי אחיות. היא הובאה למנוחות בבית העלמין בהר המנוחות בירושלים. על מצבתה נכתב: "חינכה בנות ישראל לצניעות ואהבת ארץ ישראל".
 

ביישוב בו התגוררה שרה, נוה צוף, נוסדה קופת גמילות חסדים על שמה: "חסדי שרה". הקופה מחלקת מנות מזון למאה ועשרים משפחות מדי חודש.
 

המורה לאמנות מבית ספרה של שרה, דבורה קטובסקי, רשמה את דיוקנה של שרה, ובית הספר הוציא חוברת הנצחה לזכרה, "קול שרה". בחוברת מספרים עליה בני המשפחה, חברים, מורים ותלמידים. דוד, בעלה של שרה, מספר בחוברת על פעלתנותה וחריצותה בימי עוניה וגם אחר כך, משרווח למשפחה, על מעשי החסד שלה ודאגתה המתמדת לבעלה ולילדיה, ועל תורת החסד שבפיה והליכותיה. בסיום דבריו הוא כותב: "רבות בנות עשו חיל ואת (שרהל'ה) עלית על כלנה".
 

כתבה חברה של שרה: "נלקחת מאיתנו בחטף, ונשאר ואקום ענק... אבל הנוכחות שלך מורגשת, ממש מוחשית כשרואים סביב כל מה שעשית. האש שבערה בתוכך ממשיכה להקרין, להשפיע ולהאיר, מתווה את הדרך. דרך של אמת וצדק בלי פשרות. עוזרת ונותנת בלי חשבונות. שרה שלי, יחידה ומיוחדת, בשבילי את אש התמיד שבוערת".
 

כתבו בני המשפחה: "נזכור ולא נשכח את חיוכך, נזכור ולא נשכח את מבטך, את תמיכתך בכולנו לאורך כל הדרך, את האמונה האמיתית ששווה כל ערך. את אצילות הנפש, את העזרה, את הרצון והיכולת להקשיב, להבין ולהפיח תקווה. דעי שרהל'ה שתמיד תהיי בנשמתנו, תמיד נשמור לך פינה חמה בליבנו, נמשיך את דרכך, נשמור על אמונתך, נצעד תמיד לפי אור נרך".
 

המשפחה כולה, והחברים הרבים, התגייסו לכתיבת ספר תורה לזכר שרה.
 

את ביתה של שרה מחזיק דוד, בעלה, בגבורה רבה. דוד, עובד התעשיה האווירית בלוד, שומר על סדרי הבית כפי שהנהיגה אשתו המנוחה ודואג לכל צרכי ילדיו במסירות רבה. מדי פעם, אחיה ואחיותיה של שרה יוצאים לטיולים ברחבי הארץ, ובכך ממשיכים את המסורת בה נטלה חלק אחותם האהובה. הם מספרים כי שרה הייתה חובבת טבע, ובודאי הייתה שמחה בידיעה זו.