יזכור

מהישוב רימונים.

נרצחה בפיגוע ירי לעבר המכונית שבה נסעה, סמוך לישוב רימונים.

בתאריך כ"ב באייר תשס"א 15/5/2001

הותירה הורים ואח.

עידית, בת דליה ומשה, נולדה בירושלים בט"ו בכסלו תשמ"א 23.11.1980. גדלה בישוב רימונים שבבקעת הירדן. למדה בישוב הסמוך מעלה אפרים, בבית הספר היסודי "אטיאס" ובתיכון "ירדן".
 

בימי התיכון עבדה עידית באוניברסיטה העברית בירושלים במסגרת פרוייקט חניכים. את שירותה הצבאי עשתה בכמה יחידות, ובמקומות שונים בארץ.
 

עידית אהבה את החיים ואת מנעמי החיים. אהבה לרקוד ולבלות בחברת אוהביה. היא נהגה להתנדב ולעזור בכל עת, אהבה לטפל בילדים, אהבה את האמנות ובפרט את המילה הכתובה – נהגה לכתוב בעצמה, לתעד את תחושותיה ואת רשמיה מן העולם על הכתב, ועשתה זאת בכשרון ובחן. כן הייתה לה מצלמה שהיא "סחבה לכל מקום" – עידית אהבה לצלם את סובביה, ולתעד את רגעיהם המשותפים.עידית הייתה בעלת נוכחות כובשת שאי אפשר לפספס – צחוקה הלבבי ואהבת האדם שבה עשו שסביבה תמיד היו אך אור ורינה.
 

שחר, אחיה של עידית, נפטר בעת שירותו הצבאי, בשנת 1995. עידית אהבה את שחר ומותו הותיר בה חלל עצום, אך יחד עם זאת החיות הטבועה בה עשתה שלא תיכנע, ושתמשיך לפעול ולמצות את החיים עד תום.
 

לאחר שירותה הצבאי נסעה עידית לארצות הברית, שם שימשה אומנת לילדים. היא התגוררה בוושינגטון ובתקופה אחרת בניו-יורק. כדי להסביר למשפחתה את חוויית החיים בחו"ל, עידית שלחה להם קלטת המתעדת יום שלם שלה, תאור נאמן של עבודתה וחייה ובצדו דרישת שלום לאהוביה בארץ.
 

שמונה ימים לאחר שובה לארץ, ארע האסון.ביום שלישי אחר הצהריים, כ"ב באייר תשס"א (15.05.2001), נסעה עידית עם אביה ואחיה לחתונתה של בת-דודה. בכביש אלון, בדרך לירושלים, פתחו מחבלים פלשתינאים באש על המכונית החולפת וירו עשרות כדורים. עידית נפגעה ונרצחה במקום.
 

בת 20 במותה. עידית הותירה הורים ואח - עמית. הובאה למנוחות בבית העלמין הצבאי בהר הרצל בירושלים, בחלקה קרובה למקום קבורתו של אחיה שחר.בירושלים - הר הרצל בחלקה: ד, שורה: 9.
 

שיר לעידית מזרחי

מאת : משפחת אבן – חיים
מילים , עיבודים וביצוע
שירה: שני אבן חיים

למדו אותנו לאהוב כל אדם
למדו אותנו רומו של עולם
למדו תמיד שמקומם הוא רק כאן
לא למדו אותנו לחיות עם חסרונם
ואחיך מושיט ידו עם דמעה
ואומר: "אחותי את עכשיו נשמה,
אחזי בידי וביחד נלךעם כוחות של שמיים
את הקן נחזק!"

אין מילים

מיטל ביטון   17/5/02

אין מילים לתאר את הכאב
אין בכלל הבנה למצב הזה
איך הלכת והשארת ריק בלבלב מלא אהבה שהפסיק לפעום לו
נקלעת למלחמה כמו תינוק חסר ישע
השארת הורים אוהבים וגאים ואח,הורים ואח שלא יוכלו להמשיך עוד בדרך הרגילה
הכל חוזר על עצמו
כל הכאב, הבכי והסבל,כל הסיוט הנוראי מכל חוזר ושב
בתמונות של געגוע,
אי אפשר להאמין שזה כך .
עלית לאלוהים, הוא לקח אותך אליו,
והשאיר פה למטה רק דמעות , כאב וגעגועים.
למה דווקא במשפחה הזאת?
משפחה שהייתה כמו משפחתי,
משפחה שהתפרקה לפני 5 שנים,
מתפרקת היום בפעם השניה.
עלית לשחר , שחר...
כששחר עלה לאלוהים, הייתי קטנה,
לא ידעתי מה זה כאב,
מה לאבד דבר יקר.
אך היום, עם השנים שהופכות אותך לאדם בוגר,
הכאב הוא עמוק וכואב עוד יותר
בת 21, כל כך צעירה שכל החיים לפניה,
המלחמה הנוראה שלא נגמרת לקחה גם אותך
והוסיפה אותך לרשימה הארוכה שלא מסתיימת
ואת משפחתך לרשימת המשפחות השכולות הטריות והישנות...
הרבה זמן לא נפגשנו ולא ראיתי אותך,
אבל אני זוכרת, אני זוכרת ולעולם לא אשכח.
תשמרי על שחר ושחר ישמור עליך.
ביחד עם אלוהים תשמרו על משפחתכם מלמעלה,
והבטיחו בלבכם ובנשמתכם,
שמשפחה זו לא תדע עוד צער לעולם
עידית, כמו שלעולם לא אשכח את שחר,
כך גם לא אשכח אותך
את עדיין כאן, בין הנשמות הנושמות
קשה לחשוב על זה.
דליה, תהיי חזקה, בפעם השניה,
החיים אכזריים לפעמים,
ואצלך , אצלך הם אכזריים עוד יותר.
חייבים להמשיך בשביל מה שנותר.
משה איבדת את בתך ובנך,
שניהם כל כך צעירים
היה חזק.
עמית, כל כך קשה לתאר,
אחיך ואחותך עזבוך לטובת אלוהים,
זה כואב , זה קשה
אבל אתה חייב להיות חזק
ולהמשיך להמשיך מאיפה שהם הפסיקו.
כל שמשפחת מזרחי היקרה,
המשיכו את החיים, הם אכזריים, הם כואבים
אבל חייבים להמשיך,
איבדתם את הדבר הכי יקר בעולם,
הורים שאיבדו את ילדם וילדתם
ואח שאיבד את שני אחיו היחידים
אח ואחות.
בין הזיכרון לדמעות הכואבות יכנסו גם השמחה ודמעות האושר
שבבוא היום יופיעו, ויזכירו לכם שהחיים יכולים להיות גם יפים ושמחים...
שחר ועידית , יהי זכרם ברוך
שלא תדעו עוד צער לעולם