יזכור

בן רחל ויוסף

מענתות

בן 45

נפל בעת מילוי תפקידו

בג' בתמוז תשע"א, 05.07.2011

הותיר: אישה, שלוש בנות, בן, אם וחמישה אחים.

בן זקונים לרחל וליוסף. נולד בתל אביב ביום י"ב באייר תשכ"ו (2.5.1966). אח למוני, מרצדס, נלי, אילן וסוניה.

משפחת אלבז עלתה לישראל בדצמבר 1965, בזמן שרחל נשאה ברחמה את בן הזקונים יצחק. כשהתמודדה המשפחה עם חבלי הקליטה, סימלה לידתו של הבן הצבר תקווה ללבלובם של חיים חדשים בארץ המובטחת. בבית הוריו קראו ליצחק – הצעיר והמפונק שבאחים – איציק, ולימים כינוהו אשתו, וחבריו איציק או איצ'ו.

איציק היה קשור לאחותו מרצי (מרצדס) בעבותות אהבה: כפעוט שמנמן נהג לכרוך זרועותיו סביב צווארה ובלילות האזין לה בקשב רב כששרה לו שירי ערש.

הוא היה ילד שובב ומאתגר; את שיעורי הבית הכין שכוב על הרצפה, מאזין למוזיקה ומגיב לשירים. איציק למד והתחנך בבית הספר היסודי "משה שרת" בתל אביב. בילדותו המוקדמת אובחן כמחונן והשתתף במחזור הראשון של פרויקט המחוננים בהנהלת ד"ר אריקה לנדאו. בכיתות ז'-ח' למד בבית הספר "עירוני י"ד" בעירו. אהבתו הגדולה לים ולמדים הובילה אותו בכיתה ט' לבית הספר "מבואות ים" במכמורת, אך לאחר מספר חודשים שב הביתה. הוא למד עד כיתה י"ב בתיכון "ברק" בתל אביב.

עוד בנעוריו בלטו בין תכונותיו – מנהיגות טבעית, ביטחון עצמי וחוסן נפשי. בחייו הקצרים הספיק לחיות חיים מלאים וצבר חוויות שדי בהן למלא כמה סיפורי חיים. איציק היה חניך בתנועת הצופים, בשבט "דן" ובשבט "צהלה". הוא התנסה בענפי ספורט שונים: גלישה, צניחה חופשית וצלילה. אהב לדוג, ונהנה לשבת שעות ארוכות על שפת הים. בצעירותו אף השתתף כניצב בפרסומות ובסרטים.

איציק ביקש להקדים את מועד גיוסו לשירות הצבאי שמא יחמיץ את מבצע "שלום הגליל", ושירת בגדוד 890 של חטיבת הצנחנים.

עם שחרורו נשא לאישה את חברתו מגיל שבע-עשרה, שרה לבית בן דוד, ויחד יצאו לתור את העולם. שרה תיארה את חיזוריו אחריה ואת שאיפותיו וחזונו כנער: "ניגנת לי במפוחית קטנה את 'אם תרצי שאראה לך את העיר באפור' ולקחת את ליבי." ביום הזיכרון הוסיפה וסיפרה על היכרותם: "פעם בכמה ימים היית מגיע עם משהו קטן. ספר שירים, קלטת שהכנת, תקליט של אריק סיני ובערבי שבת – שוקולד חלב ממולא בקרם תות ותפוז". בנעוריהם טיילו השניים בירושלים ואיציק הבטיח שלאחר שיינשאו יעברו לגור בעיר. וכך היה, כהרגלו הוא הבטיח וקיים.

עם שובם ארצה מירח הדבש, ב-8 במרס 1989, התגייס איציק למשטרה ויצא לקורס חבלה. בשנת 2000 עבר לתחום הבילוש ביחידה המרכזית של המשטרה במחוז ירושלים. איציק לקח חלק בפעולות סמויות מגוונות למיגור הפשיעה והסמים בירושלים. העשייה המקצועית מילאה אותו, הוא אהב מאוד את עבודתו ואת הדמויות שהיה צריך ללבוש ולפשוט. היה לו כוח רצון אדיר, וכשסימן את המטרה – הגיע אליה והשיג את מבוקשו. חייו נסבו סביב העשייה הביטחונית, בתפקידי הגנה על הבית ועל עם ישראל. הוא היה איש של חלום והגשמה. דבריו תמיד עוררו עניין וחבריו רחשו לו כבוד רב, כל אחד מהם חש שהוא הטוב שבחבריו והקרוב אליו ביותר.

בשנת 2007 עבר עם שרה וארבעת ילדיהם – אודיה, אליענה, אבישג ואביתר – לביתם החדש אותו בנה בישוב ענתות הצופה אל בקעת הירדן. הוא חש שהמדבר מעצים, על כן בחר לחיות עם משפחתו ביישוב ענתות, בחבל בנימין, במדבר יהודה. על ביתו אמר איציק שזו חלקת האלוהים שלו, אי של שפיות בתוך הכאוס והזוהמה, השחיתות והפשיעה, שלהם היה עד במסגרת עבודתו.

איציק היה מחובר לילדיו ולרעייתו בקשר רגשי עמוק. לעתים השתובב עם ילדיו כאילו היה בן גילם. דרכם חווה את ילדותו השנייה. כשנעדר מהבית לימים ארוכים לרגל עבודתו, שמר על קשר והתקשר, גם כשהיו תינוקות ביקש לשמוע אותם צוחקים ובוכים. תמיד שב הביתה בידיים מלאות תשורות לכל אחד מהם, ממתקים וצעצועים, כל מה שנפשו של ילד משתוקקת לו. כשבגרו הפך הבית למרכז, ללב הפעילות של הילדים. איציק היה להם לחבר, אך גם היה הורה מודאג, ער לסיכונים עקב המידע שאליו נחשף בעבודתו.

איציק היה מומחה בתשבצי היגיון ובחידות חמיצר, ניחן בזיכרון פנומנלי וזכר לפרטי פרטים כל מה שעניין אותו, למשל בתחום חקר הפרפרים בילדותו או בארכיאולוגיה בבגרותו. ואף חבר בעמותה שעסקה בנומיסטיקה – מדע העוסק בחקר איסוף הכסף, עברו ההיסטורי. הכלכלי, והגיאוגרפי על צורותיו השונות. מלבד לימודי תעשייה וניהול באוניברסיטת אריאל, כשנתיים טרם מותו למד הערכת עתיקות ורסטורציה של יצירות אמנות בגלריית "שורשים". התחום שבה את ליבו והוא התכוון לעסוק בו לאחר פרישתו מהמשטרה. מאז ומעולם היה מחובר לעבר. נפעם אסף פריטי ארכיאולוגיה, ריהוט וחפצים עתיקים, וכל גילוי ריגש והלהיב אותו. הוא התעמק בלימודי ארץ ישראל, חיפש מטבעות ושטרות נדירים מתקופות קדומות וסדרות מיוחדות שהונפקו. הוא השתתף בכנסים ובמכירות פומביות וידע לזהות ולאבחן כל שטר ומטבע ולספר עליהם. עם אחותו נלי חלק איציק את אהבתו לארכיאולוגיה ולריהוט עתיק: היא אספה למענו אבנים וחרסים והוא גמל לה במאובנים. איציק השאיר אחריו אוספים רבים שמשקפים את אורחות חייו – יודאיקה, ארכיאולוגיה, מטבעות ושטרות, ריהוט עתיק, שעונים, מצתים, מצלמות עתיקות ועוד.

איש חם, צנוע ועניו היה, איש משפחה למופת. עם הוריו, אחיו ואחייניו שמר על קשרים קרובים והדוקים. הקשר האמיץ עם אחותו מרצי נשמר גם כשנדדה הרחק – עד לצד האחר של כדור הארץ. איציק אימץ את ילדיה-אחייניו אל ליבו בחום ובנדיבות בימי חול, חג ומועד. עם אחיו אילן, שעבר אף הוא מישראל, ניהל איציק שיחות ארוכות עמוק לתוך הלילה. עם סוניה אחותו היה משוחח על בסיס יומי, שיחות בהן שולבו בדיחות, הקנטות, זיכרונות ילדות ונושאים משפחתיים.. בחוש ההומור הציני שלו אהב איציק לעבוד על אנשים, ואחייניו היו נופלים תדיר בפח התחבולות והעורמה שכּרה להם. איציק היה וירטואוז, להטוטן של החיים ולא אחת השאיר את בני משפחתו מבולבלים ונפעמים נוכח היכולת שלו לתעתע ולהצחיק מחד גיסא, ולמצוא פתרון לכל בעיה, בכל נושא מאידך גיסא. החיים לצידו דומים היו לקרוסלה, ללונה פארק ענקי. דלת ביתו הייתה פתוחה לכל בני המשפחה, הוא העניק לכולם, מגדול ועד קטן, את העזרה הנחוצה בייעוץ ובתמיכה, בנדיבות ובאהבה. בחוליו של אביו סעד אותו בבית, וישב למרגלות מיטתו בבית החולים, כשהוא מתרגל את לימודיו לקראת מבחנים. בשיחות שניהל עם האב – קיבל איציק את הנחיותיו לסידורי ההלוויה והשבעה, והבטיח לקחת חסות מלאה על אמו. ימי שני, בביקורו השבועי אצל אמו, היה יום חג לשניהם. "צבעת את עולמה של אימא בצבעים מרהיבים, מלאי צחוק, הומור וחיוכים שובי לב," ספדה לו נלי אחותו.

כבעל שמיעה מוזיקלית ניגן מגיל צעיר בחצוצרה ובמפוחית פה ואהב מוזיקה על כל גווניה – עממית, קלאסית, עברית ולועזית. למעשה, הפליא איציק לנגן בכל כלי שלקח לידו. אשתו שרה מספרת: "תמיד שרת. שרת לי, שרת לילדים, שרת לעולם ושרת לעצמך." בתו אליענה: "נזכרת בימים שבהם היית יושב עם המחשב ומסדר ספריות עם שירים, שירי הארץ שאותה אהבת, שירים ישנים, חדשים, שנסונים צרפתיים לצד נחום היימן, אהוד בנאי לצד יעל לוי, לילי אלן ולאונרד כהן ועוד ועוד... היינו חוזרים הביתה ביחד, מקשיבים ביחד לעוד דיסק שהכנת באוטו שלך, אותו האוטו שבו אני נוהגת היום, מקשיבה לאותם שירים. המון זיכרונות מציפים אותי ומחזירים אותי לריחות ולטעמים, לטיולים שלנו בעולם לצד רגעים אינטימיים יותר של השיחות שלנו. של אבא ובת."

הנחו אותו ערכים ברורים ומידות אישיות תרומיות: יושרה, אהבת המולדת, אהבת האדם, אהבת המשפחה. עוצמותיו הקרינו על כל אוהביו, בשובבות שלו, בחשיבה היצירתית – וירטואזית כפי שאמרו מפקדיו במקוריות, ברגישות, באמפתיה לחלש, ביכולת הנתינה האינסופית, בצניעותו – כבש וחיבר את כל הסובבים אותו. איציק אהב את הבריות והן השיבו לו אהבה. הוא חלק עם הזולת את רכושו על פי המוטו שהדריך אותו: מתן בסתר, תרומה לנזקקים. אדם גדול זה, בעל הנשמה היתרה, עסק בעשייה התנדבותית אינסופית בשקט ובצניעות, התנדב בעמותה וחילק מזון למשפחות נזקקות לקראת חגי ישראל, גייס כספים ומוצרי מזון ותרם בעצמו.

כאילו חש שמותו קרב, נפרד איציק מכולם. שבוע לפני מותו בילה בחוף הים עם אחיו סוניה, אילן ונלי, הם השתובבו על החוף שבו גדלו והעלו זיכרונות ילדות. אחד האחים שאל אם הוא יכול לדמיין אותם כך כאנשים מבוגרים ואיציק ענה: "אתכם כן, אותי לא." היה לו ברור שהוא בא לכאן נושא תפקיד ברור ומוגדר ושימיו ייתמו בקרוב. בבית אמו ביקש לקחת אליו את תמונות ילדותו. הוא גם נפרד מחבריו. מאשתו שרה נפרד איציק שניות לפני שנהרג. "הייתי בדרכי חזרה הביתה משלושה ימים במחנה הצופים של הבת שלי," נזכרת שרה בכאב. "הוא היה בדרך לטבריה, ודיברנו בטלפון. בגלל רצף של אירועים מקריים לחלוטין מצאתי את עצמי על כביש הבקעה, שכלל לא היה בדרך שלי. הפצרתי בו שיפגוש אותי ואת אביתר, אחרי שלא התראינו שלושה ימים." איציק ניסה להניא את אשתו מהרעיון, בטענה שהוא נוסע בשיירה של רכבי משטרה, אך שרה התעקשה. הם היו בדרכם לבצע מעצרים בפרשת הכת המתעללת בירושלים. הזרוע המבצעית של ימ"ר ירושלים עסקה במעקב ובאיסוף מידע מודיעיני על הכת, ואיציק עבד לילות כימים על התיק כבלש ביחידה המרכזית של מחוז ירושלים. "הם עצרו בצד הדרך," מתארת שרה, "הוא נתן נשיקה לבני אביתר ולי, והספקתי לתת לו את אגוזי המקדמיה שקניתי לו שכל כך אהב. בדרך חזרה לרכב הוא נופף לי ושלח נשיקה באוויר וביקש ממני ברמיזה שלא לדבר על הפרשה ועל מטרת נסיעתו."

שניות ספורות לאחר מכן, משאית שהובילה אשפה מכיוון צפון לדרום סטתה באחד העיקולים שבין ארגמן למחולה, והעגלה שהייתה מחוברת למשאית התהפכה ופגעה בשתי ניידות משטרה. איציק נהרג. שוטר נוסף נפצע בתאונה באורח קשה.

רב-נגד איציק אלבז נהרג בכביש הבקעה בדרכו לפעילות מבצעית, ביום ג' בתמוז תשע"א (5.7.2011). בן ארבעים וחמש היה בנפלו. הוא הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי הר הרצל בירושלים. איציק הותיר אחריו רעייה, שלוש בנות, בן, אם וחמישה אחים.

ספדה לו רעייתו: "אנו משאירים כאן באדמת ירושלים רק את גופך הקר, אך ליבך הטוב, הענק, צחוקך ורוחך נשארים איתנו לעולמים - ... כזה איציק היה. מסור לעבודה והרואי. העובדה שהוא מת בדרכו לבצע משימה, ועוד כזאת חשובה, להציל ילדים שעברו התעללות, כל כך מתאימה לו. הוא לא יכול היה למות מוות אחר."